עילי נולד לתוך עולם אחר לעומת העולמות שאנחנו או הסבים נולדו לתוכם. זהו עולם מודרני, מתקדם, מהיר, רובוטי, עם טכנולוגיה מטורפת, מגוון אפשרויות, עולם דמוקרטי עם חופש ביטוי. למשל, כשאני גדלתי אף פעם לא שאלו אותי מה אני רוצה לאכול, מה ששמו על השולחן זה מה שהיה. ״לא מתאים לך, לכי לישון רעבה״.
לעומת זאת, אנחנו כל הזמן שואלים את עילי ונותנים לו את האפשרות לבחור, הוא רוצה להיות מעורב בכל החלטה, אם זה ״מה אתה רוצה לאכול, דייסה או חביתה?״ או ״מה אתה רוצה לעשות - ללכת לפארק או להישאר בבית?״, ואפילו לקראת גיל שנתיים זה הגיע למצב שהוא מחליט גם איזה סרט הוא רוצה לראות בטלויזיה או המחשב או האייפד או האייפון. הוא אומר שרוצה לצפות ב: ״בה״ או “Bus”, או אפילו מצביע על המסך עם האצבע ובוחר לעצמו את הסרטון. ואם כבר מדברים על טכנולוגיה, הילד בגיל שנה ו-8 חודשים יודע להפעיל את האייפד, לפתוח YouTube ולבחור לעצמו את הסרטון, וכשנמאס אז הוא לוחץ על הכפתור האמצעי וסוגר. גם אם זה לדפדף בין תמונות באייפון עם האצבע - זה דברים שאנחנו גילינו רק בגיל 20.
או שבגיל שנה וחצי עילי התחיל לכוון את השלט של המזגן לעבר המזגן כדי להדליק אותו.
ובאותו הקשר - אייפון - לעילי בגיל שנתיים יש כבר יותר מ-10,000 תמונות ו-2,000 וידאו, כשבאלבום שלי יש אולי מקסימום 5 תמונות מגיל שנתיים.
כשהיינו ילדים הייתה לנו פינת משחקים עם איזה 5-6 צעצועים קבועים וספרים, אף אחד לא דמיין לעצמו בכלל אייפון. שלא לדבר על זה שילד בן שנה וחצי כבר יודע לבוא אלי עם האייפון ולעשות פרצוץ ״סלפי״ למצלמה… הזוי!
גם היום, הספרים הם שונים, ספרים תלת מימד, עם לשוניות, עם סוללות בפנים, שעושים קולות, שירים וריקודים. ואם כבר מדברים על צעצועים, הילדים של היום משתעממים מאוד מהר! מכל דבר! אנחנו קונים לעיליוש כל חודש צעצוע חדש שהוא מתלהב ממנו במשך יומיים-שלושה, וזהו! אחרי 3 ימים הוא כבר משעמם אותו.
לדור של היום נורא חשובה האינדיבידואליות והפרטיות. האנשים כל היום תועים עם הראשים שלהם בטלפונים, כל אחד בעולם שלו, פחות אינטרקציה ופחות תקשורת בין אישית. גם אנחנו - ברגע שיש לנו דקה פנויה, או שסוף סוף יושבים על הספה אחרי יום ארוך - אנחנו בתוך הפייסבוק, הוואטסאפ, האינסטגרם ויש שקט בבית, פחות מדברים. וזה קצת מרתיע אותי, כי אני רואה כבר על עילי שברגע שהוא יושב לאכול מול המחשב או הטלויזיה הוא פשוט מהופנט, כמו זומבי. בזמן הזה אפשר להאכיל אותו בלי סוף, לדחוף לו עוד כפית ועוד כפית בלי שהוא ישים לב.
בדור של הסבתות היו מבלים קופונים לרכישת מוצרים בחנות. הן היו מגיעות לחנות עם קופון ללחם אחד, חלב אחד, ולא היה ניתן לקבל עוד.
כשאני הייתי קטנה, תמיד הלכנו לקניות עם הסבים או אמא שלי, עומדים שעה בתור וסוחבים את השקיות הכבדות הביתה.
בדור של עילי הדברים שונים - אנחנו עושים קניות אונליין דרך אתר הסופר, וכל המצרכים מגיעים הביתה. עילי עוזר לנו לפרק את האריזות ולשים מצרכים במום.
ואם כבר הולכים לחנות, אז יש קופות ממוחשבות, עצמאיות, ללא קופאיות, וכל זה על מנת לחסוך בזמן. בעולם של היום הזמן ממש חשוב! ממש ״זמן = כסף״.
אנשים מפחדים לאבד כל שניה, לא עוצרים להולכי רגל במעברי חציה, כשאני הולכת עם עגלה ועם בטן הריונית, הנהגים פשוט מתעלמים ממני וממהרים.
כולם ממהרים! וככה גם עילי. עילי חסר סבלנות, אם הוא רוצה משהו - הוא חייב לקבל את זה מיד! באותו הרגע! ואם לא, אז הוא מתחיל להתעצבן, לכווץ אגרופים
ולהוציא קולות כמו: ״ררררררררררר״.
גם בתחום הרפואה, הדברים שונים לחלוטין! כשאני הייתי קטנה, היינו מגיעים לרופא ויושבים שעות מחכים להיכנס. או בדור של הסבתות היה מגיע רופא הביתה.
היום הכל עובד אחרת. אם אנחנו צריכים להוציא אישור, תרופה, הפניה, כל דבר אפשר לתקשר עם הרופא ולהתייעץ איתו (גם אם זה בשעות הערב המאוחרות). הרופאים זמינים בוואטסאפ, ואפשר להתייעץ איתם דרך אתר, וידאו צ׳אט, אימייל, טלפון, בכל דרך אפשרית. וכל זה כדי לחסוך את ההגעה לרופא = לחסוך את הזמן היקר שלנו.
יש מוקדי חירום של קופות חולים, במקום להגיע לבית חולים ניתן להגיע לשם בערב או אפילו בשבת.
לכן אני כל הזמן מנסה להעסיק את עילי בדברים שהם לא טכנולוגיה - פאזלים, משחקי קופסא, לצייר, להדביק מדבקות, פלסטלינה, חול קינטי, בריכת מים, לוטו, לגו, לתת לו לשחק כמה שיותר במטבח שלו או שלנו, לחקור ולגלות דברים חדשים, להתנסות בחומרים שונים, והכי הכי כייף זה לאפות ביחד! עיליוש עם המיקסר שלו בזמן שאני מפעילה את המיקסר שלי. הוא עם המחבת הקטנה שלו על האש במטבחון שלו, בזמן שאני מטגנת פנקייקים. הוא אהב להאכיל, אותנו, את מאפין, את מיקי מאוס, שאף אחד לא ישאר רעב. רץ בכל הבית עם הכפית ואומר: ״האם״, ומחפש את מי עוד להאכיל.
