סיפורי הלידה שלי - ההבדל בין לידה רגילה לניתוח קיסרי

סיפור הלידה שלי עם עילי - לידה רגילה:

13.09.15: "ביום שבת בבוקר קמתי עם כאב בטן מוזר כי הוא לא היה מהבטן אלא מלמטה. לא הבנתי שזה צירים. (זה היה דומה לכאב מחזור שקצת מגיע מהגב). אני המשכתי בעיסוקים שלי - הכנתי עוגת דבש עם תמרים, מאפינס דבש וקייקפופס תפוחים לקראת ערב ראש השנה. כל פעם שהיה ציר הלכתי לסלון קצת לקפוץ על הכדור פיזיו או שעמדתי במטבח ועשיתי סיבובי אגן עם נשימות עמוקות כמו שלמדתי ביוגה. עד הערב הכאב הזה חזר כל כמה דקות והתחזק. בערב כבר לא היה ספק שאלו צירים אבל עדיין לא רציתי לנסוע לבית חולים כי הם לא היו סדירים, כל 7, 10, 15 דקות... המשכתי לעשות כדור פיזיו, מסאז׳ים בגב, כדורי טניס, נשימות וקצת דמיון מודרך וככה נכנסתי למיטה לישון קצת. אז לישון כמובן לא הצלחתי כי הצירים הפכו ל7-8 דקות ובכל ציר קמתי ועשיתי קצת סיבובי אגן. הרגשתי ממש ״גיבורה״ ושאני מתמודדת עם זה בקלות :) הטלפון שכב לידי ובמשך הלילה ראיתי שזה הופך להיות סדיר כל 5-6 דקות וב03:30- הערתי את טוליק לנסוע לבית חולים כי הכאב התחזק. אספנו את אמא שלי ושמתי עלי את מכשיר הTens, להרגעת כאבי צירים כדי שבאוטו אוכל להמשיך להתמודד עם הכאב".

הגענו לליס (איכילוב) תוך 15 דקות וקיבלו אותנו ישר. האחות עשתה לי בדיקה וגינאלית (נכון לא הכי נעים בעולם), והייתה לי פתיחה של 4 וצוואר רחם מחוק 100%. לא האמנתי אפילו באותו רגע שאני מתחילה לידה. העלו אותי תוך דקות ספורות לחדר לידה.בזמן הצירים עשיתי קצת תנועות ונשימות. בשלב הזה עוד צחקתי והייתי ממש רגועה, לא דאגתי ולא פחדתי, הרגשתי שהכל זורם מה זה יפה. ביקשתי לעשות חוקן ואז מקלחת ואחרי שיצאתי התחילו לעשות לי את העירוי בשביל האפידורל. תוך 10 דקות הגיע המרדים ואמר לי להתיישב כפופה עם הגב אליו. לא אמרו לי שאפידורל זה כואב, אז קצת הופתעתי מהכאב. ואז שכבתי ושמנו לנו מוסיקה ״אניגמה״ ברקע, אני אכלתי חטיף אנרגיה וסוכריה על מקל. אחרי שעה-שעתיים המיילדת (שרה) ראתה שהמים עדיין לא ירדו והפתיחה התקדמה. אז היא החליטה לפוצץ לי את המי שפיר וזה דווקא לא כאב. ועל הדרך גם עשו לי קטטר. היא אמרה שיש לי המון פיפי וגם זה לוחץ לי על הרחם ותורם לכאב. בשלב הזה הצירים התחילו לכאוב קצת יותר כי כבר לא יכולתי לזוז בגלל האפידורל.טוליק עשה לי קצת תרגילים בשכיבה כמו Shake the baby וסיבובי רגליים אבל זה לא ממש השפיע כי הכאבים התחילו להתגבר. הגיעה המיילדת החמודה ואמרה לי לכופף את הברך אלי כדי לבדוק פתיחה. הפתיחה התקדמה תוך שעתיים מ4 ל7, חשבתי וואי איזה יופי זה ממש מהר, בקצב הזה תוך שעה שעתיים הוא כבר בחוץ. אמא שלי ואנטולי שיחקו בהימורים על שעות הלידה ומי קונה למי וויסקי. ובשלב הזה עוד קצת צחקתי :)אז לא! זה לא היה מהיר בכלל. בפתיחה של 8 התחילו לי צירי לחץ. וכאן התחילו הכאבים האמיתיים, עד פתיחה של 10 הצירי לחץ התחזקו וזה היה בלתי נסבל!!! כל פעם הוספתי אפידורל אבל המשכתי להרגיש את הלחץ הכואב הזה, השכיבה על הצד ממש לא עזרה, התהפכתי מצד לצד. וציר הגיע כל 2-3 דקות. כל ציר תפסתי את בעלי חזק חזק ועשיתי קולות של ״ששששש״ כי שרה אמרה שזה יעזור לתינוק לרדת. התחלתי להרגיש שכל דקה שעוברת היא כמו שעה. כששרה אמרה לי שעוד שעתיים שלוש כזה אני אלד - חשבתי שזהו, אני פשוט לא אוכל להתמודד עם הכאב הנוראי הזה!זה נמשך ונמשך ועברה שעה ועוד שעה, והוא לא ירד, עד שבאיזשהו שלב היא אמרה לי שאם אני לא אתחיל ללחוץ הוא לא ירד.

בשעה 12:00 היא שמה לי שמן שקדים והשכיבה אותי על הגב, פיסקה לי את הרגליים והתחילה בלידה. אמרה לי כל הזמן ללחוץ וללחוץ, ואת האמת כשהגיע ציר כואב כזה זה באמת עזר כשלחצתי, אבל הבעיה הייתה שהצירים היו נורא קצרים. הם הגיעו כל 3 דקות אבל נמשכו פחות מדקה והספקתי כל פעם לעשות בערך 3 לחיצות, וזה מה שעיכב אותו לצאת. כי כל פעם יצא קצת הראש ו3 לחיצות לא הספיקו אז הוא חזר. וככה בערך שעה, עד שהרגשתי את הראש שלו כבר תקוע לי בין הרגליים. בין ציר לציר ניסיתי לנוח אבל הרגשתי שנגמרו לי הכוחות, הייתי עם עיניים עצומות וחצי רדומה כבר, ולא היה לי מספיק כוח ללחוץ. שרה כל פעם אמרה ״הנה עוד לחיצה והוא בחוץ״ וכל פעם זה לא היה זה. אני נתתי את כל הכוחות שלי והרגשתי איך הכל נקרע... וכששמעתי את אמא שלי אומרת: ״באמת יש לו שיער בלונדיני״ פתאום לא האמנתי!ואז הגיעה מיילדת נוספת ולחצה לי חזק על הבטן ובעצם דחפה אותו החוצה, ופתאום הרגשתי גוף חם ונעים ששוכב אצלי בין הרגליים, שחימם אותי כמו חתול קטן, כזאת הרגשה נעימה :) בעלי חתך את חבל הטבור ואז שמו לי אותו על החזה והוא הסתכל עלי. אני זוכרת את הרגע הזה, הייתי ממש בשוקקקקקקק!!! לא הפסקתי להסתכל עליו ולבכות מרוב אושר, חיבקתי אותו חזק חזק ולא האמנתי שהוא שלי.ביום לאחר הלידה הרגשתי ממש מאושרת, למרות כל הכאבים וזה שלא יכולתי אפילו להרים את רגליים (עדיין השפעה של האפידורל) כל הזמן רציתי לבוא לתינוקיה ולראות את הפשוש הקטן.

אבל ביום השלישי כבר נורא רציתי הביתה! כל כך נמאס לי מהאוירה של הבית חולים, הכל עצבן אותי שם ופשוט רציתי הביתה! היה לנו קצת סרט עם האוכל, הלחיצו אותי שהוא לא אוכל מספיק וצריך להוסיף תמ״ל, אז דחפו לו בקבוק. גם אמרו שהוא ירד הרבה במשקל, כי הוא נולד 3335 ולאחר יומיים ירד ל2900. אז גם לשחרר הביתה לא ממש רצו. ואנחנו היינו לחוציםםםםםםםםםםםםם. מה שלא ידעתי, שכשנחזור הביתה זה לא יהיה כל כך פשוט כמו בבית חולים. שם טיפלו בו בתינוקיה ולי קראו רק כשהיה צריך ציצי, ופתאום בבית אנחנו צריכים לעשות הכל - להחליף חיתולים, להלביש, להאכיל, להרדים, להרגיע, לנדנד על הידיים... לא פשוט בכלל! הלילה הראשון עבר ממש קשה, פעם ראשונה שאנחנו הורים ולא יודעים מה לעשות: הוא כל הזמן בכה וכל הלילה היה על הציצי, אכל ועשה 3 פעמים קקי. אנחנו חשבנו שזה מטורף ולא נורמאלי והתחלנו להילחץ. התקשרנו לאמא שלי שתבוא דחוף כי אנחנו לא יודעים מה לעשות איתו - הוא בוכה ובוכה... ואנחנו לא רגילים ונלחצים מהבכי הזה :) ממש כואב הלב לשמוע אותו בוכה. והייתה לי גם הרגשה מה זה מוזרה - נכון שאומרים שגם לאחר שהשילייה מתנתקת עדיין התינוק מרגיש שהוא והאמא זה ישות אחת... אז אני גם הרגשתי אותו דבר בימים הראשונים. ממש מצב הזוי, כאילו אני לא פה, כאילו אני ועילי זו ישות אחת... כשאני עוצמת עיניים אני מרגישה כאילו אני זה הוא, כאני מסתכלת במראה ועושה תנועה עם השפתיים אני מרגישה כאילו זה הוא אבל בגוף שלי... בקיצור הזוי ומטורף! משהו שלא ניתן להסביר במילים... בקיצור הזוי ומטורף! משהו שלא ניתן להסביר במילים...

סיפור הלידה שלי עם ניאל - ניתוח קיסרי מתוכנן:

בשבוע 41+ הגעתי בבוקר לבית חולים ליס ליולדות. בדיוק לפני שנתיים היינו פה בלידה של עילי. רק שהפעם ידעתי בדיוק איך, מה ומתי כי הגעתי לניתוח קיסרי שקבעתי יום לפני. הייתי בצום 9 שעות והגענו בסביבות השעה 11:00. ההרגשה אחרת לגמרי! הרבה יותר רגועים, בלי לחץ. עכשיו אני יודעת שאני הולכת להיכנס לבית חולים ובעוד כמה שעות להיות עם תינוק על הידיים, הגעתי מאושרת מאוד לבית החולים, כמו לבדיקה שגרתית :)

בשעה 15:00 נכנסנו לחדר המתנה (שזה הכי מעצבן ומלחיץ - ההמתנה!) ועד 18:00 בערב הייתי עם אינפוזיה. כאשר הגיעה האלונקה, פתאום התחלתי לדאוג ולהתרגש, נהיה לי קר וממש פחדתי. כל התהליך לקח פחות משעה, וזאת חוויה אחרת לגמרי מלידה רגילה. בעלי צחק עלי באותו הרגע, כי כל ההכנות שעשיתי לקראת הלידה היו סתם, קניתי כדור פיזיו (לקפוץ עליו בזמן צירים), שתיתי תה פטל, שמן נר הלילה, עשיתי עם עיסוי עם שמן שקדים (פרינאום) של Mommy Care כי בלידה הראשונה זה ממש עזר, כמעט ולא היו תפרים.

נכנסתי לחדר ניתוח ואני רואה שבעלי לא לידי, הזריקו לי אפידורל בגב ותוך שניה כבר לא הרגשתי את הרגליים. נשכבתי לאחור, והתחלתי להרגיש נגיעות קטנות בבטן. כל הזמן הזה דאגתי שהוא לא יכול להיכנס, ואז הוא הגיע. הוא התיישב לידי, ואז הרגשתי כמו ליטוף עדין בבטן, או דגדוג יותר נכון. רגע אחרי הרגשתי שממש מזיזים לי את התינוק בבטן, הסתכלתי לבעלי בעיניים והרגשתי בחילה ולחץ אדיר בראש, שהלך והתגבר כאילו הראש הולך להתפוצץ. זאת הרגשה שלא ניתן לתאר, מה שמשמח שזה עובר אחרי כמה דקות. אבל הגוף ללא ספק עובר סטרס!

ולאחר שניה - שמענו את ה״אההההההה....״ בכי כמו של גור חתולים קטן...

הכל קרה כל כך מהר שלא הספקתי לשים לב אפילו. קירבו אלי את התינוק ונתתי לו נשיקה מכל הלב. ואז שמעתי את המיילדת אומרת: ״תינוק גדול! כמעט 4 קילו״. באותו הרגע הרגשתי הקלה והרגשות אשמה ירדו ממני כי זאת הייתה הבחירה שלי ללדת בקיסרי, למרות שכל הרופאים ניסו לשכנע אותי שלא לעשות את זה. אבל הייתה לי הרגשה שזה הדבר הנכון, במיוחד כשהמנתחת אמרה: ״עשית את הבחירה הנכונה!״.

לאחר הניתוח הקיסרי נשארתי שעתיים בחדר ההתאוששות. אני לא הפסקתי לרעוד, ממש לרעוד, בגלל ההשפעה של ההרדמה, אבל הנקתי את הקטנצ׳יק וזה קצת חימם לי את הלב :)

עם עילי לא הייתה בעיה של הנקה, הכל זרם מאוד יפה, אבל עם ניאל זה היה קצת קשה יותר. בגלל שזאת הייתה לידה קיסרית, לגוף היה יותר קשה להבין מה קרה ולהתחיל לייצר חלב. היה לי נורא כואב בהתחלה, הזמנתי יועצת הנקה הביתה והשתמשתי כל הזמן במשחת Lanolin של Mommy Care, זה הדבר היחיד שהציל אותי.

הפעם לא כל כך רציתי לחזור מהר הביתה, העדפתי ליהנות קצת מהחופש והמנוחה בבית חולים, כל עוד מטפלים לי בתינוק אני רגועה. כי כשחוזרים הביתה העבודה הקשה מתחילה. האחיות כל הזמן אמרו לי שאני חייבת לחזור לעצמי מהר, רק ככה הפצע יעבור מהר. בלילה לאחר הניתוח היה נורא קשה. הייתי עם קטטר ולכן לא הייתה סיבה לקום, אבל לא יכולתי להסתובב בכלל במיטה. אבל בבוקר לקחתי את עצמי בידיים וקמתי מהמיטה. הלכתי לבד לשירותים, למרות שהפעם הראשונה שקמתי מהמיטה הייתה כואבת בטירוף!!! אני החלטתי שאני רוצה שהפגע יעבור מהר ורוצה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, לכן העדפתי לשתות משככי כאבים ולתפקד, ללכת הרבה, לטייל עם התינוק, רק לא להשאר במיטה ולסבול מכאבים. והאמת, שזה כל כך עזר כי ביום החמישי אחרי הלידה אני כבר טיילתי בפארק עם הילד הגדול שלי בלי שום בעיה.

אני רוצה לסכם ולהגיד שכל אחת לדעתי חייבת לעבור את החוויה של לידה רגילה (אלא אם כן יש סיבוכים), אבל אם הבחירה בידיים שלכן - אין כמו לחוות את ההרגשה הזאת, לפחות פעם אחת בחיים. זה שינה אותי לגמרי! אני שמחה שחוויתי גם את זה וגם את זה, אבל אם הצירים שלי היו מגיעים לפני הייתי שוב יולדת רגיל. יש מאמרים שאומרים שילד שנולד בלידה רגילה ועבר דרך התעלה הוא יכול להתמודד עם כל דבר בחיים, יהיה לו הרבה יותר קל. לא יודעת, מקווה שלא!