לפני שהבאתי ילדים לעולם לא כל כך הבנתי את העולם שלהם, ואפילו יותר מזה תמיד חשבתי איך זה שהם לא מבינים אותי. אף פעם לא היתה לי הסבלנות לשבת עם ילד קטן ולהסביר לו משהו, גם בגלל שאני בן אדם לחוץ בזמן, ולא יכולה לסבול שמשהו מתרחש נורא לאט, וגם בגלל שאני לא אוהבת להסביר את עצמי אלף פעם. אני לא אוהבת לעמוד בפקקים, בתורים, להמתין ברשימת המתנה, לחכות למנה מסובכת במסעדה, לעבוד על פרויקט ארוך ולקבל את הכסף אחרי, לא! אני רוצה את הכל כאן ועכשיו!
כן, זאת אני! או שהייתי אני יותר נכון. כי מיד לאחר הלידה הראשונה כבר הרגשתי שאני משתנה, הופכת להיות בן אדם אחר, לא אני פשוט! עכשיו אספר לכם משהו שרק אישה שעברה לידה יכולה להבין: בימים הראשונים אחרי שילדתי, בכל פעם שהייתי מסתכלת במראה או עוצמת את עיני - הייתי מרגישה כאילו רק עכשיו נולדתי, פתאום הרגשתי את האף שלי או השפתיים שלי קטנים, פיצים, כמו שלו. פתאום הפה הפעור והנחירות הקטנות החמודות שמוציא התינוק שלי - מבלבלים אותי ואני מרגישה שזאת אני. פתאום התחלתי לראות דרך העיניים שלו, כאילו אנחנו היינו מחוברים דרך חבל הטבור גם לאחר הלידה, והרגשתי שאנחנו ישות אחת. כל מה שהוא מרגיש אני מרגישה. אגב זה משהו שממשיך כל הזמן, ברגע שהילד שלי נופל, אני באותו הרגע במקום אחר, נופלת ומקבלת מכה. אם כואבת לו הבטן גם אני מתפתלת מכאבים. והדבר הכי מדהים זה שיש לי את כל הסבלנות שבעולם בשבילם. אני מוכנה כל היום לשבת ולשמוע את הילד שלי בן השנתיים מתלהב ממילה חדשה שלמד וחוזר עליה בלי סוף, כן, גם בפעם האלף שאני שומעת אותו הוגה אותה זה עדיין מלהיב אותי ואני רוצה לשמוע את זה שוב ושוב. פתאום אני מגלה שאני יושבת במשך שעתיים על הריצפה ומנסה לחבר בין שני חלקי לוגו, כי לא מצליח לו ואני ממתינה בסבלנות ונותנת לו את ההזדמנות להגיע לזה לבד.
בחיים לא הייתי חושבת שאוכל לשבת כמו שאני יושבת עכשיו עם הילד השני שלי בן החצי שנה, בתוך חדר סגור ללא אור, ללא טלפונים, ללא מחשב, במשך 3 שעות כל ערב ולהמתין בסבלנות עד שירדם בכוחות עצמו. להניק במשך שעה שלמה באותה תנוחה, בלי לזוז, להאכיל בכפית במשך שעתיים עד שהטרמפולינה שבעה, הבגדים שלו, הבגדים שלי, הריצפה, החלון, ואחרי כל ארוחה כזאת גם לכבס, לייבש, לסדר. בחיים לא חשבתי שאני אוכל להחזיק 9 קילו במשך 18 שעות בלי להוריד מהידיים, 7 ימים בשבוע או כמה שזה לא יהיה עד שהשן הראשונה תבקע והבכי יתחיל להיחלש. פתאום אני מבינה שאני באמת אמא, אני מבינה שגם אני נולדתי מחדש, הסבלנות נולדה ביחד איתי, וכל מה שהתינוקות שלי מרגישים אני מרגישה כפליים. גיליתי את הצד הרך שבי, הצד המבין, הדואג, הנאיבי והחסר אונים הזה שלא הכרתי לפני.
בכנות אני מספרת לכן שלפני שנתיים החיים שלי היו אחרים לגמרי. בקרים ולילות שקטים, בלי בכי, בלי מוצצים, בלי בקבוקים, בלי חיתולים, בלי צעצועים... לא דמיינתי לעצמי שתוך שנתיים אהפוך לאמא שמתקתקת דברים, נהנית לשמוע את הצעקות המעצבנות האלה שלהם, אוהבת את הטוסיקים הקטנים האלה למרות שצריכה להחליף להם חיתולים, אוהבת להניק (גם כשיוצאוץ השיניים 🙂 לא תיארתי לעצמי עד כמה חיבוק או נשיקה יכולים להיות משמעותיים וממש תרופת פלא כמעט לכל דבר, עד כמה דפיקות הלב שלי באמת חשובות עבור מישהו ושאפשר לתפקד במשך 24 שעות גם אם יושנים שעתיים. והנה השנתיים האלה עברו כל כך מהר, שהייתי חייבת להביא לעולם עוד תינוק קטן ומתוק כזה כדי לחוות את כל הכייף הזה שוב! התגעגעתי לזה כל כל מהר. והנה הגענו לרגע שהקטנצ׳יק שלי כבר נחשב לגדולצ׳יק שדואג לאח שלו, לתת לו מוצץ בכל פעם שהוא בוכה, לתת לו נשיקה כשמקבל מכה, לשתף בצעצועים ולהסיע בעגלה כשיוצאים לטיול. הרכות הזאת פשוט ממיסה אותי.
